טראומה דנטלית בילדים

מצאו את השן, אחזו בה מהכתר (החלק הלבן) והימנעו מנגיעה בשורש. שטפו בעדינות במים אם מלוכלכת אך אל תשפשפו. אם אפשר, דחפו חזרה לשקע מיד. אם לא, אחסנו בחלב קר, מי מלח או רוק הילד עצמו והגיעו לרופא שיניים תוך 30 דקות.

לא. השתלה מחדש של שן חלב מסכנת פגיעה בשן הקבועה המתפתחת מתחתיה. עם זאת, עדיין צריך לראות רופא שיניים בהקדם להערכת פציעות עצם או חניכיים ולדון בצורך בשומר מרווח.

שינוי צבע לאחר טראומה מצביע בדרך כלל על דימום בתוך השן או נזק עצבי. שן אפורה או כהה לא תמיד אומרת שהעצב מת; לעיתים הצבע מתאושש חלקית לאורך מספר חודשים. עם זאת, שינוי צבע מתמשך מצדיק ניטור עם צילומי רנטגן ובדיקות חיוניות.

כן, וזו אחת הסיבות החשובות ביותר לפנות להערכה מקצועית לאחר כל פציעה לשן חלב. כוח הפגיעה יכול להפריע לניצן השן הקבועה המתפתח, ועלול לגרום לפגמי אמייל, צורה חריגה, בקיעה מאוחרת, או במקרים חמורים, עצירת התפתחות.

משך הזמן תלוי בסוג הפציעה. פציעות לוקסציה דורשות בדרך כלל סידי למשך שבועיים, שיניים שנעקרו שבועיים עד ארבעה, ושברי שורש עד ארבעה שבועות או יותר. הסד גמיש כדי לאפשר תנועת ריפוי רגילה ומוסר במרפאה ברגע שהשן יציבה.

ספיגת שורש היא תהליך בו הגוף מפרק בהדרגה את שורש השן הפגועה. זהו אחד הסיבוכים ארוכי הטווח החמורים ביותר של טראומה דנטלית. ישנם סוגים שונים, חלקם ניתנים לטיפול וחלקם לא, ולכן מעקב מובנה עם צילומי רנטגן סדירים חשוב כל כך.

בהחלט. סיבוכים רבים של טראומה דנטלית, כולל מוות עצבי, ספיגת שורש וזיהום, מתפתחים בשקט לאורך שבועות או חודשים ללא כל סימפטומים נראים. ביקורי מעקב עם בדיקה קלינית וצילומי רנטגן הם הדרך היחידה לגלות בעיות אלו מוקדם.

מגן פה מומלץ מהרגע שילדכם משתתף בכל ספורט הכולל מגע, נפילות או חפצים מהירים, שיכול להיות כבר בגיל שש או שבע. מגני פה מותאמים אישית מרופא שיניים מספקים הגנה ונוחות הרבה טובים יותר מחלופות מדף.

במקרים רבים, כן. טכניקות אנדודונטיות מודרניות, כולל הליכים רגנרטיביים לשיניים לא בשלות, יכולות להאריך משמעותית את חיי שן פגועה גם כשסיבוכים מתעוררים מאוחר יותר. המפתח הוא ניטור סדיר כך שבעיות מתגלות בשלב שעדיין קיימות אפשרויות טיפול.

הפציעות הנפוצות ביותר הן שברי אמייל ואמייל-דנטין (שברים וחיתוכים), ואחריהן פציעות לוקסציה שבהן השן מוזזת. עקירה מלאה מהווה חלק קטן יותר אך משמעותי קלינית. פעוטות פוגעים לרוב בשיניים הקדמיות העליונות בנפילות, בעוד ילדים בגיל בית ספר נוטים יותר לפציעות בספורט או מגרשי משחקים.